החלטה בתיק בש"פ 10203/05

1.        העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע באשמת ביצוען של מספר עבירות: התפרעות, חבלה בכוונה מחמירה, ניסיון לרצח, פציעה בנסיבות מחמירות, איומים ושהייה בשטח סגור. האירועים בהם עוסק כתב האישום התרחשו ערב פינוי הישובים היהודיים מרצועת עזה, כאשר באזור שכונת המואסי התרחש עימות בין תושבים מקומיים לאזרחים ישראלים, וביניהם העורר. כתוצאה מאותו עימות נפגעו אנשים משני הצדדים, וכן חיילים שכל "חטאם" היה שביקשו להשיב את הסדר על כנו. בשלב מסוים עצרו החיילים נער פלסטיני שנראה מיידה אבנים, ושעה שהובילו אותו לרכב כדי להסיעו מהמקום, תקפו אותו מספר אזרחים ישראלים והטיחו בגופו ובראשו אבנים. בעקבות כך הובל הנער למקום מחסה המוקף בחלקו בחומה, אולם התוקפים לא הרפו ממנו והוסיפו ליידות לעברו אבנים, ולא נרתעו מכך גם כשחייל גונן עליו בגופו. על פי הנטען, נמנה העורר על התוקפים, ובשלב כלשהו זרק אבן שפגעה במצחו של הנער הפצוע. כאשר הוזעק חובש כדי לטפל בנער, פנה אליו העורר ואיים עליו באומרו: "אם אתה רוצה למות אז תטפל בו".

2.        עם הגשתו של כתב האישום טענה המשיבה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וביניהן, צילום של התקרית המתעד את מעשיו בזירה. היא הוסיפה כי מהעורר נשקפת סכנה של ממש עקב תפיסת עולמו, ועל כן עתרה למעצרו עד תום ההליכים.

           בתאריך 4.8.05 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר, וכחלוף חודש ביקש העורר לשוב ולעיין בשאלת המעצר לנוכח השלמתה של תכנית ההתנתקות, וסיום העימות שהיה כרוך בה. בהחלטתו מיום 11.9.05 קבע בית המשפט המחוזי כי "אין בטענות המבקש [העורר] כדי להצביע על נסיבות חדשות, שיש בהן כדי להצדיק את שחרורו", עם זאת, הוסיף ואמר את אלה:

"נראה לי כי על אף חזקת המסוכנות הגבוהה הנלמדת מהמעשים המיוחסים למבקש לכאורה, איננו פטורים מבדיקת השאלה, אם ניתן לאפשר לו להשתחרר בחלופה כלשהי, ומהצורך לבדוק את העניין בדרך המקצועית שנועדה לשם כך על פי החוק."

           באותה "דרך מקצועית" אותה הזכיר סגן הנשיא המלומד של בית משפט קמא הוא כיוון לשירות המבחן, ואכן, זה האחרון התבקש להגיש למועד הנדחה תסקיר-מעצר.

3.        בתסקירו מיום 25.9.05 מצא שירות המבחן כי העורר חונך בבית "בעל תפיסה פוליטית ואידיאולוגית ברורה", אולם הוא "איננו בעל ערכים ונורמות עברייניות". אדרבא, נמצא כי (בלשון המקור) "העורר מבין את משמעות חלופת המעצר ויש ביכולתו לכבד את התנאים שיוטלו עליו, ובכך חלופת מעצר בעלת פיקוח הדוק יש בה כדי לשלול סיכון בהתנהגותו". בהמשך, הצביע השירות על חלופות מסוג זה, ואחת מהן מצויה בקיבוץ  שעלבים. ביחס לחלופה זו הוסיף השירות, כי "מדובר בחלופה מהימנה ורצינית שיש בה כדי להפחית מרמת הסיכון להסתבכויות נוספות".

           תסקיר זה לא הניח את דעתו של בית משפט קמא, ועל כן הורה ביום 29.9.05 לשירות המבחן לשוב ולבדוק את שאלת מסוכנותו של העורר.

4.        ביום 9.1.05 הניח שירות המבחן על שולחנו של בית משפט קמא תסקיר נוסף, ובו נאמר כי להכנת התסקיר קדמה בדיקתם של מספר פרמטרים: זמינות העורר לנשק חם או קר, התמכרויות, מצב נפשי, התייחסותו למעורבות קודמת בפלילים והשלכת המעצר עליו. על רקע כל אלה הובעה הדעה כי "בעיתוי הנוכחי של תקופת מעצר טרם קביעת אשמתו ... לא מדובר בבחור שבעיית האלימות מאפיינת את התנהגותו, ועל רקע נתונים אלה אין מדובר באדם בעל דפוסי התנהגות אלימים". בהמשך, סיכם שירות המבחן את המלצתו בלשון זו: "בשל התרשמותנו כי חלה כיום הפחתה משמעותית ברמת הסיכון להסתבכויות נוספות, אנו חוזרים וממליצים על שחרורו [של העורר] לחלופת מעצר בקיבוץ שעלבים, ובפיקוח של הרב ד"ר חנוך הרבסט".

           גם הפעם לא הסתפק בית המשפט באמור בתסקיר, ודרש הבהרות, בין היתר, "למה היתה הכוונה באמירת שירות המבחן לפיה העורר מבין היום כי המחירים האישיים אותם משלם גבוהים ונסוגים אל מול תפיסותיו האידיאולוגיות כפי שבאו לידי ביטוי בנסיבות הסתבכותו".

5.        תסקירו השלישי של שירות המבחן בעניינו של העורר הוגש ביום 16.10.05, ובו נכללה ההבהרה הבאה: "התחזקה התרשמותנו מבחור המחזיק בדעות המתייחסות לארץ ישראל השלמה ועל מנת לממש אידיאולוגיה זו, סבור כי יש לעסוק בלימוד תורה, בעבודת כפיים, עבודת אדמה ורעיית צאן, כפי שגדל והתחנך בבית הוריו וכפי שעולה בתסקירנו מיום 25.9.05, ולא על ידי פגיעה בערבים. [העורר] שב והדגיש כי אלימות מכל סוג שהוא איננה דרכו לא כלפי אנשי חוק ולא כלפי תושבים ערבים. על פי תפיסתו אין לנקוט בדרכים אלימות על מנת להגשים משאלותיו". לאור זאת, הוסיף שירות המבחן ואמר: "אנו מעריכים כי רמת הסיכון להסתבכויות ו/או הפרת תנאי שחרורו הינה נמוכה. אנו מעריכים כי שמשון ישמור על תנאי שחרורו ויכבד את החלטת בית המשפט".

6.        חרף האמור בתסקיריו של שירות המבחן, החליט בית המשפט המחוזי להותיר את העורר במעצר. הוא קבע (ראו עמ' 10 להחלטה מיום כ"ח בתשרי תשס"ו -31.10.2005), כי "לא הובאו ראיות שיש בהן כדי לשלול את המסוכנות הנובעת ממעשיו של [העורר]". ובעמ' 12 הוסיף באותו עניין: "לא הובאו ראיות של ממש המצביעות על כך שחל שינוי מהפכני בתפיסתו האידיאולוגית של המבקש כפי שהיא נלמדת מהמעשים המעוגנים בחומר הראיות, במידה שהיה בה כדי להצביע על כך שה[עורר] מכיר בחומרת מעשיו האלימים, מתחרט עליהם, והוא חוזר בו באופן כן מאותה דרך של נטילת החוק לידיים, פגיעה אלימה בכוחות הביטחון, הפרעה לפעולותיהם וזריקת האבן על הנער הפלסטיני ... [העורר] עדיין מצוי במצב של הכחשה, קלות דעת ואי-נטילת אחריות ביחס למעשים המיוחסים לו".

7.     אין בידי להצטרף לתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

           חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, שם לו למטרה לכבד ולקיים את זכותו של נאשם להתהלך חופשי כל עוד לא הוכרע דינו, ועל כן שימוש ב"נשק המעצר" ייעשה רק מקום שהדבר הכרחי ולא ניתן להשיג את מטרותיו בדרך אחרת (בש"פ 5070/01 מדינת ישראל נ' הרוש ואח').

           אכן, ייתכנו מקרים קיצוניים בהם יהיה ברור מראש ששחרורו של נאשם כרוך בסכנה של ממש ליחיד או לרבים, ועל כן תרופתו במעצר בלבד. ברם, הכלל על פיו נוהגים הוא זה שהותווה בסעיף 21(ב)(ה) לחוק, לאמור, בית המשפט לא ייתן צו מעצר אלא אם כן נוכח לדעת כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה".

           לאור זאת, צדק בית המשפט המחוזי כאשר הורה ביום ז' באלול תשס"ה (11.9.05) לבחון את שאלת החלופה המוצעת על ידי העורר באמצעות שירות המבחן, והוא נהג נכון גם כאשר בעקבות ספקות שפיעמו בו, החליט לזמן את קצינת המבחן כדי להבהיר על-פה את הטעון הבהרה. חרף זאת, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי לא הובאו ראיות של ממש המצביעות על כך שחל שינוי מהפכני בתפיסתו האידיאולוגית של העורר.

8.        "תפיסתו האידיאולוגית" של העורר מקורה באמונתו במה שמוגדר בלשון רבים כ"ארץ ישראל השלמה", ובטוחני שסגן הנשיא המלומד של בית משפט קמא לא התכוון לכך ששחרור העורר מותנה בכך שהוא יזנח השקפת-עולם זו. נראה אפוא כי הכוונה היתה שעל העורר להצביע על ראיות לכך שלהגשמתה של אותה "השקפה אידיאולוגית" הוא אינו דוגל עוד בשימוש באלימות, בין אם זו תופנה כלפי כוחות הביטחון ובין אם היא תופנה כנגד ערבים. עם זאת, לא נהיר לי למה כיוון סגן הנשיא המלומד באותה דרישה "לראיות של ממש", שהרי הראיה היחידה אותה יכול היה העורר להציע בשלב זה של ההליכים, הם דברי חרטה וצער, ואת אלה הוא הביע באוזני בית המשפט בישיבת יום 27.10.05. ואם תאמר כי דרכם של נאשמים-במעצר להשמיע דברים שיערבו לאוזנו של השופט הדן בעניינם, הנה מתברר כי גם הגוף המקצועי אשר מונה על ידי בית המשפט לבחון את שאלת מסוכנותו של העורר, הגיע למסקנה שאותה מסוכנות אף אם היא קיימת, היא נמוכה.       

           נדמה כי רק לעיתים רחוקות נדרש שרות המבחן לבדיקה כה יסודית ומעמיקה בשלב כה מוקדם של ההליכים כפי שנעשה בעניינו של העורר שבפני. סבורני, כי לנוכח חומרתו המופלגת של האירוע בו, על פי הנטען, היה מעורב העורר, אותה בדיקה היתה במקומה. אולם, דווקא משום יסודיות הבדיקה נראה לי כי היה נכון להעניק להמלצותיה משקל מכריע בכל הנוגע לשאלת המשך מעצרו של העורר. אותה בדיקה מלמדת, כי אף שהעורר ממשיך לדבוק בהשקפתו בדבר ארץ ישראל השלמה, הוא הבין כי האלימות אינה הדרך להגשמתה, אלא דווקא אורח חיים המשלב לימוד תורה עם עבודת כפיים. באשר לי, לא ראיתי סיבה לדחות מסקנה זו של שירות המבחן, במיוחד לנוכח העובדה שאין כוונה לשחרר את העורר כדי שיתהלך חופשי, אלא תוך הגבלת תנועותיו וקיומו של פיקוח רצוף על ידי מי שגם הערכאה הראשונה סברה שהוא אדם מתאים לכך. בדעתי זו התחזקתי לנוכח העובדה שמשפטו של העורר טרם החל, ומותר להניח כי אם יישמע כסדרו, יידרשו עוד חודשים רבים עד שיוכרע הדין.

9.        לנוכח כל האמור, אני מחליט לקבל את הערר ולהורות על שחרור העורר בתנאים אלה:

           א. הוא ישהה במעצר-בית מלא בקיבוץ שעלבים, בהשגחתו ובפיקוחו של הרב ד"ר חנוך הרבסט.